התאוריה של המוסיקה היא למעשה המבנה וההגיון של השפה הצלילית. במוסיקה אנחנו משתמשים כדי לבטא מגוון רחב של רעיונות ורגשות באופן  שאינו מוגבל למילה. כדי לדעת להביע את עצמנו וגם כדי להבין אחרים עלינו להבין את המרחב הצלילי, מסגרותיו, התפתחותו, מגבלותיו, והאפשרויות שהוא פותח בפנינו.

 

השפה הצלילית היא השפה האינטואיטיבית ביותר לאדם. היא יכולה להיות פשוטה ובסיסית,  ויכולה להיות מורכבת  וססגונית. מוסיקה, כמו כל שפה אחרת בנויה מדקדוק, תחביר וכל מרכיב שפתי אחר, ויכולה לבוא לידי ביטוי בכתב או באופן מדובר (או למעשה מושר או מנוגן). לימוד תאוריה יכול להתבצע דרך האזנה וניתוח יצירות או שירים, לימוד תאורתי, וכמובן על ידי נגינה.

 

הלימוד התאורתי כולל: לימוד מבנה השפה לרבות תיווי, מרווחים, סולמות, מודוסים, הולכת קולות, הרמוניה, קצב, וכמו כן סולפז', פיתוח שמיעה, האזנה וזיהוי בשמיעה. ניתן לשלב שיעורי העשרה בהיסטוריה של המוסיקה וכן ניתוח יצירות והאזנה אקטיבית ביקורתית.

 

התיאוריה למעשה מסבירה לנו את הנטיות המוסיקליות שלנו ומסדרת אותם למבנים שאותם ניתן ללמוד בקלות. לכן, את התיאוריה ניתן ליישם על, ובעזרת כל סגנון מוסיקלי קיים: קלאסי, ג'ז, פופ, רוק, מוסיקה ישראלית לגווניה, וכו'.